הצילו – כל האמנים שהערצתי הם אנטישמים!

פסטיבל גלסטונברי הוא אחד מפסטיבלי המוזיקה המפורסמים ביותר בעולם. כל חובב מוזיקה ודאי ידע לזהות את "במת הפירמידה" עליה מופיעים בכל שנה כל המי ומו של עולם הרוק והפופ, כשמולם ים של אנשים אוחזים בדגלים רבים ומגוונים. השנה, אל תוך ערבוביית הדגלים הזו נכנסו לא מעט דגלי פלסטין[1]. דיימון אלברן, סולן להקת "בלר" ו"גורילז" קרא מעל בימת הפירמידה: "האם אתם פרו פלסטינים?" לקול תשואות ההמון, לאחר מכן טען כי "המלחמה לא הוגנת" והפציר בקהל להצביע בבחירות לפרלמנט בבריטניה כדי להשפיע על כך.

כמובן שניתן לטעון שמדובר באידיוט שאינו מבין מה מתרחש בעולם, אך לא יהיה בכך כדי להקהות את שברון הלב שחשו מעריצים רבים בישראל, ואני מביניהם. אלברן כאמור הוא רק חלק קטן ממכלול של אמנים[3] המביעים תמיכה, גם אם מתוך בורות מוחלטת, בהקמתה של מדינה פלסטינית, כלומר רצח שלי ושל משפחתי ומחיקתה של מדינת ישראל מהמפה[4].

אפשר להתעכב רגע על צמד המילים "שברון לב". אינני מגזים. החיבור של המעריץ הרציני לאמן הוא אינטימי. הסיבה לכך היא שעל מנת ליהנות באמת מיצירה, צריך להיכנע ולהתמסר. בקולנוע זה נקרא "suspension of disbelief". כשאתה רואה את הסרט, אתה לא חושב "רגע אחד, חזירים לא יכולים לעוף"! אתה מסיר מנגנוני הגנה ומנטרל חלק מהחשיבה על מנת ליהנות, להתחבר, להתרגש. וכמו באהבה, זוהי עמדה של פגיעות. אדם שמעולם לא פגשת עלול להפוך לדמות מפתח בחייך, ועוד תמצא את עצמך בוכה בעוזבו את העולם.

ראוי לשאול כיצד הגענו למצב בו אנו מעריצים יוצרים אשר תומכים ברוצחינו. הדבר משול להתאהבות בגבר מכה: היינו צעירים. נפלנו בקסמיהם. היינו זקוקים להארה, להכוונה, למזון רוחני. היצירה שהגיעה אלינו מעבר לים הייתה מלהיבה ואיכותית יותר ממה שסיפקה לנו מדינתנו הקטנה. וכך פתחנו את דלתות נשמותינו לאנשים האלה שחיים במדינות אחרות, בתרבות אחרת, שלא ידענו עליהם כלום. נתנו להם ללוות את חיינו, להשפיע עלינו, והם הפכו לחלק מאיתנו. ועכשיו, יש לנו בעיה.

יש המנסים לפתור אותה באמצעות הפרדה מנטלית בין האמן ליצירה, אבל זה קשקוש. היצירה היא פרי מחשבתו, חוויותיו ועולמו הפנימי של האמן. הטענה שהשניים כאילו חיים בנפרד נובעת מחוסר הבנה של התהליך היצירתי. יותר מכך, היא בסתירה לחלק מהותי ביותר מעולם אמנויות הבמה: פולחן האישיות. הצורך האנושי להעריץ. אמנים לא רק מפיגים את הבדידות הרוחנית של האינדיבידואל: הם גם גיבורי תרבות המשקפים לקולקטיב מה ראוי ומה לא. ולכן על אחת כמה וכמה לא ראוי לרומם את האמנים האנטישמים למעמד כזה.

ויש כאלה שפשוט מרמים את עצמם. הרי אם נרצה להתעקש באמת על הכנסת אמן אנטישמי אל תוך ליבנו, נוכל לעשות זאת על ידי הכחשת הצד הזה של אישיותו[5]. "הוא אולי מכה את אשתו, אבל הוא שר ממש יפה". הבעיה היא שלמציאות יש נטיה להרים את פרצופה, אם זה כשבהופעה של האמן האהוב עליכם בחו"ל אתם נתקלים בדגלים וקריאות לשחרור פלסטין, או סתם כשאדי וודר, סולן להקת "פרל ג'אם", זאת ששנים חיכיתם להזדמנות לראות בהופעה, מפגין את בורותו הבלתי נתפסת באחד הקטעים שבין השירים: "אנחנו לא רוצים לתת להם את הכסף שלנו, הם לא יקבלו את המיסים שלנו, כדי לזרוק פצצות על ילדים!".[6]

הכאב הגדול שלנו, מעריצי מוסיקה הראו עצמם כחלק מהעולם הגדול, נובע מהתחושה שאיננו רצויים עוד בבית הרוחני שאימצנו לעצמנו. ממש כמו אבותינו שהשתלבו ושגשגו בגולה רק כדי להיות מגורשים או מושמדים, עלינו לחפש לעצמנו כעת בית חדש. למזלינו, הלקח הרוחני שלנו נלמד בדורות הקודמים באופן מוחשי ביותר. יש לנו מדינה, יש לנו שפה, ויש לנו תרבות משלנו.

כששאלו אותי בעבר איזו מוזיקה אני אוהב, הייתי פולט רשימה של להקות וזמרים אמריקאים ובריטיים, ואף לא זמר ישראלי אחד. כיום התשובה שלי הפוכה. נכון, התרבות שמעבר לים מרגשת מאוד. ונכון, אין זה חכם עבור אף אומה לסגור את עצמה מפני השפעות חיצוניות[7]. אני עדיין נהנה ומאזין לכל סוגי המוזיקה – אך את הלב שלי אני שומר רק עבור אלה מהשבט שלי. אני פשוט לא מוכן להיפגע שוב. האמנים האנטישמיים, הם עדיין שם, בזכרונות, צצים מדי פעם. אבל אני לא מסוגל לסלוח להם. הם יישארו כתם מדמם, תוצאה של טעות שיפוט מימי הנעורים המבלבלים.

  1. https://www.mako.co.il/news-entertainment/2024_q2/Article-b49469cd4c76091026.htm
  2. דוגמאות נוספות: רוג'ר ווטרס, דואה ליפה, אדי וודר, קאט סטיבנס, פאתי סמית’ ועוד.
  3. אני יוצא כאן מתוך נקודת הנחה שאין הבדל מהותי בין חמאס לבין מטרות התנועה הלאומית הפלסטינית. ההנחה הזאת מגובה בסקרי דיעה רבים שנעשו על הציבור הפלסטיני (למשל זה של חאליל שקאקי ממרץ 2024) או בתוצאות הבחירות לפרלמנט מ-2006 (74 מושבים לחמאס, 45 לפת"ח). אולי אין אנו זקוקים לנתונים האלו אחרי שנה שבה שמענו כל כך הרבה מערביים טמבלים צועקים "Free Palestine," From the river to the sea," ו-"globalize the Intifada". האם אי פעם ראיתם בהפגנה כזאת שלט למען שתי מדינות?
  4. הסיבה לכך שהכחשה נדרשת כאן היא שהרי יהיה זה אבסורד להעריץ אדם שמצדד בהשמדתך. אם הינך בר דעת ובעל כבוד עצמי, כל שריר בגוף שלך יתנגד לזה.
  5. זה קרה ב-2014 בזמן מבצע "צוק איתן".
  6. למשל ההחלטה של סין לסגור את עצמה לעולם החיצון במאה ה-15, בזמן שהייתה יחסית מתקדמת טכנולוגית, הובילה לקיפאון התפתחותי שגרם כנראה ל"מאה שנות ההשפלה" במאות ה19-20.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *