שניים רבים, השלישי לוקח

כל ילד ביסודי מבין את משמעות המשפט הזה. לא האלקטורט הישראלי. כבר 13 שנים, כמעט ברצף, שבנימין נתניהו הוא ראש ממשלת ישראל, לטוב או לרע: תלוי את מי שואלים. מה שבטוח הוא שתקופה ארוכה אנו מסתכלים לאן שאומרים לנו להסתכל, וחושבים את מה שאומרים לנו לחשוב.

את רוב 2023 בילינו במחשבה שהמאבק המכריע של דורנו הוא בין המחנה הליברלי לשמרני. כפי שקורה לתועים בזוטות ובאשליות, המציאות העניקה לנו סטירת השכמה. ראוי לשאול: מדוע הסתכלנו לכיוון הלא נכון? מדוע לא מחינו ברחובות על הקטנת צבא הקרקע, שנים של הכלת התעצמותן של מפלצות טרוריסטיות על גבולותינו? מדוע לא מחינו בכעס על נוכחות דלה כל כך של כוחות צבא על גבולותינו כשאנו יודעים שבצד השני ישנם אלפי לוחמים מאומנים הממתינים לפקודה?

מובן שזוהי חכמה שבדיעבד. אך היא נועדה כדי להדגים רעיון פשוט יותר: סדרי העדיפויות ועולם הרעיונות מהם מורכב השיח הציבורי אינם משקפים את צרכי השעה. גרוע מכך, פעמים רבות מעוורות אותנו התקשורת והשנאה הגולמית למחנה ה"אחר" עד שאיננו מצליחים עוד לראות את התמונה הגדולה. כך לבסוף אנו נוהגים באופן שאינו מקדם את האינטרס שלנו.

אז הנה. אומר זאת בפשטות: שיקרו לכם. אין מחנה ליברלי. אין מחנה שמרני. אין שמאל. אין ימין. זה קשקוש. במדינת ישראל של היום יש רק שני מחנות שבאמת משנים: אלה שנותנים, ואלה שלא. הנותנים הם אלה שמשרתים בצבא ומשלמים את רוב המיסים.

מחנה הנותנים הוא גם המחנה המשמעותי ביותר בפוליטיקה כיום. הציבורים שלו מיוצגים על ידי 91 (!) מנדטים שמורכבים מהליכוד, יש עתיד, המחנה הממלכתי, ישראל ביתנו, העבודה, הציונות הדתית, עוצמה יהודית והימין הממלכתי. הבעיה היא שמישהו שכנע אותנו שיש הבדל בינהם.[2] אנו שבויים בתפיסה ש"ניצחון" בבחירות הוא הקמתן של קואליציות צרות שנשענות על החרדים או עם אופוזיציה לעומתית ורעשנית, מגובה על ידי התקשורת השמאלנית או מכונת הרעל. אני לא מעביר שיפוט – רק משקף את המציאות.

וכך התוצאה של טקס הטלת המטבע הארבע-שנתי שאנו מכנים בחירות היא פעמים רבות המשך טיפוח פלח שלם באוכלוסיה שאינו מקריב ואינו משכיל. כי הם לשון המאזניים. "יהיה בסדר", כך ודאי חושב מר נתניהו, שזוכה פעם אחר פעם לשבת על כסא ראש הממשלה. אולי הגיע הזמן שנמקד את המבט שלנו לשם. זהו המאבק הפנימי החשוב באמת של הדור שלנו. שנים שאנו קוברים את ראשנו בחול, למרות שהנתונים והמגמות ברורים. כולם מבינים איזו מדינה תיהיה פה בעוד 50 שנה אם לא נעשה משהו.

ולמרות זאת אנחנו עושים את הדברים הלא נכונים. קו ישיר מחבר בין מחאת בלפור, מחאת הרפורמה ומחאת החטופים. זו הסיבה שהן אף פעם לא מצליחות למשוך באופן עקבי חלקים נרחבים יותר של החברה הישראלית. זאת ועוד, הדבר הבולט ביותר במחאות האלה הוא הכישלון המוחלט שלהן. נתניהו חי ובועט. הוא אפילו שיקם את כוחו הפוליטי אף על פי שבמשמרת שלו התרחש האסון הנורא ביותר בתולדות המדינה. ממש הפסד מול שער ריק. הייתי מצפה שהאנשים האלו יעשו חשבון נפש. הייתי מצפה לראות שינוי אסטרטגי ולא רק שינוי קוסמטי. הנה, כאן אני אציע אחד.

כרבע מהציבור בוחר בנתניהו. בכל מקרה לא נשאר לו עוד הרבה זמן. תסתדרו עם מה שיש. רוב הדברים שתרצו לעשות לא תוכלו בקואליציה צרה עם אופוזיציה רעשנית. הגיע הזמן שתשאלו כיצד ניתן לקדם את המדיניות שעם ישראל צריך עם נתניהו, ולא בלעדיו. לאף אחד לא אכפת מהטינות האישיות שלכם.

אנשי הקצוות קוראים לנו, אנשי האחדות, נאיבים וטיפשים. האמת היא שאנחנו רציונלים. איננו רוצים לממן את חברת הלומדים החרדית. הדרך היחידה לעשות זאת היא באמצעות שינוי הפוליטיקה. רק מרכז חזק ויציב לאורך עשרות שנים יכול לייצר מדיניות שתשנה את התמריצים של החברה החרדית. ואם כך ידרוש הבוחר, כך יעשו נבחריו. כל עוד המרכז מפוצל, תמיד יהיה כדאי לאחד הצדדים לחבור לחרדים בתמורה לשלטון. הגיע הזמן שאלה שנותנים ילמדו לגשר על הפערים הזניחים בינהם. הגיע הזמן שאלה שנותנים יבינו שהם חייבים לעמוד יחד: אחרת, אלה שלוקחים פשוט ימשיכו לקחת, עד שלא יישאר דבר.

  1. לגירסה ארוכה ואינטלקטואלית יותר של המאמר הזה, בשפה רכה יותר ומגובה בנתונים: https://www.ranyadshalom.com/essays/69
  2. יותר הוגן לומר שזוהי מורשת היסטורית מתקופות בהן היו לנו מחלוקות אמיתיות. כיום המחלוקות הן בעיקר אישיותיות.

תגובה אחת בנושא “שניים רבים, השלישי לוקח”

  1. מסכימה שהמחאות לא עוזרות ושצריך לעבור לשיח שמדבר על הקווים המאחדים. הבעיה היא שהגרעין הבסיסי של הליכוד שזה 20 מנדטים רוצים את החרדים איתם ומוכנים לשלם להם הכל…וגם החרדים לא יוותרו כל כך מהר. ועדיין לא דברתי על אלה שמצביעים לסמוטריץ. אבל הלוואי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *