אחדות עכשיו: מבט אינטלקטואלי

זמן קריאה: 35 דקות המריבה המטופשת בין השבטים המרכיבים את הימין והשמאל הישראלי עלולה עוד לעלות לנו בקיומנו כאן – לא פחות. החדשות הטובות הן שעוד לא מאוחר לתקן, אם רק ננסה להבין כיצד הגענו למצב הזה, וכיצד לא לעשות שוב את אותן הטעויות.

נקודת מפנה

היה זה בן גוריון שאמר ש"היסטוריה לא כותבים, היסטוריה עושים." אין זה מפתיע שכך חשב האיש שבימי חייו חזה בשתי מלחמות עולם, חמש אימפריות נופלות[1], ורצח עם מזעזע בגודלו ובהיקפו – רצח עמו שלו. כשאתה חי בתקופה בה אינך יכול להתעלם מתנועתה התמידית של ההיסטוריה, עלולה להתפתח אצלך האמונה שיש לך את היכולת להשפיע עליה. ואכן, הקדשת חייו לפרויקט הציוני לא הייתה לשווא: הוא זכה להיות המנהיג הישראלי הראשון ואולי הגדול מכולם בעת המודרנית, ואחת הדמויות המשמעותיות ביותר בסיפור השיבה והתקומה של העם היהודי בארץ ישראל.

ואמנם, בשנים האחרונות, עבור רבים מאיתנו הישראלים, נדמה שההיסטוריה עמדה מלכת. מדינת היהודים הפכה להיות עובדה קיימת. הסדר העולמי האמריקאי שהתקבע מאז סוף מלחמת העולם השניה, ואיתו ההגמוניה של הדמוקרטיה הליברלית כשיטת ממשל והקפיטליזם כשיטה כלכלית נראים בלתי ניתנים לערעור. אם יש בלבכם אפילו ספק קטן באשר לקביעה זו, פשוט הסתכלו על כיוון זרימת המהגרים ברחבי העולם. בזמן שאזרחי המדינות המתפתחות זורמים בהמוניהם לחיים של חופש והגשמה שהמערב העשיר מציע, ההגירה בכיוון ההפוך כמעט ואינה קיימת[2]. גם מעמדו של הדולר כמטבע הרזרבה העולמי, כמו גם מעמדה של האנגלית כשפה הבינלאומית נראים טבעיים כשקיעתה וזריחתה של השמש.

אך אם לשפוט על פי העבר, אף איזון כוחות כזה לא נותר בקיפאון. ההיסטוריה ממשיכה. אימפריות נופלות. שפות מאבדות ממעמדן. עמים נכחדים. שיטות ממשל באות והולכות. ולמרות שכל אחד מהדברים שמניתי קרו כבר אינספור פעמים במהלך ההיסטוריה, נדמה שרוב בני האדם ממשיכים בחייהם מבלי להתייחס ברצינות לסבירות שאירוע כזה ישפיע עליהם עוד בימי חייהם. יש לכך כמובן סיבה טובה: אירועים כאלו מתרחשים, בקירוב, פעם בעידן חיים. ומאחר ורובינו מעולם לא חווינו אירוע בסדר גודל כזה, אנו נוטים להתייחס אליהם בביטול, משל היו קיימים רק בספרי ההיסטוריה.

ההטיה הקוגניטיבית הזאת, הגורסת כי "המציאות שאני חוויתי היא דוגמה מייצגת לצורה שבה העולם עובד", אינה פוסחת גם על החכמים והטובים מביננו. במרתון הפעילות הדיפלומטית שקדם להקמת המדינה, היה זה חיים ויצמן, המדען החשוב והמוערך, שהיה סבור כי צריך להפעיל את רוב משקל המאמץ הדיפלומטי על בריטניה. אך דווקא בן גוריון השכיל להבין שארצות הברית עומדת להחליף אותה כאימפריה החשובה בעולם, למורת רוחו של ויצמן, שטען כי

הוא מייחס חשיבות מכרעת לאמריקה, בניגוד גמור לבריטניה, וחוזר על סיסמאות שאפשר לשמוע כאן מעת לעת, ועל פיהן גורלה של האימפריה הבריטית נגזר; כי הכוח החזק ביותר שיצא מן המלחמה יהיה אמריקה.

ויצמן, שהיה בריטי, עדיין האמין בכוחה ובעוצמתה של האימפריה, כנראה משום שכך היה בכל ימי חייו. היה זה מקור נוסף למחלוקת חריפה בין השניים, שיחסיהם היו רעועים גם ככה.[3]

לקיפאון ההיסטורי כביכול שבו רוב האוכלוסייה החיה בישראל בילתה את חייה, יש תוצאה נוספת. בעוד אלו מאיתנו המתעניינים בהיסטוריה, עסוקים בכתיבתה, אויבנו יושבים וזוממים כיצד הם יוכלו לעשות אותה. בעיניהם, ככל שהדבר ייראה אבסורדי עבור חלקנו, סופה של מדינת ישראל הוא תרחיש לא רק לגיטימי – אלא בלתי-נמנע. והרי כך קיוו ראשי החמאס בבוקרו של ה-7 לאוקטובר, כשמוחמד דף קרא בנאומו לכל האומה האיסלאמית להצטרף אליהם למערכה הסופית לשחרור פלסטין[4]. הם קיוו לעשות היסטוריה. הם קיוו שמדינת ישראל, שנתפסה בלתי מוכנה, תקרוס תחת הכח המשולב של חיזבאללה מהצפון, ערביי יהודה ושומרון ממזרח, וערביי ישראל מבפנים. ולמרות שהפעם "האומה האיסלאמית" למעשה הפקירה אותם לגורלם, היסטוריה הם עשו. אף אחד לא האמין שיצליחו לשתק את כוחות הביטחון והבסיסים הצבאיים מסביב לרצועה לפרק זמן כה גדול, ומובן שאין צורך לפרט על היקף מעשי הזוועה, הרצח והאונס שהמחישו, גם לאלו מאיתנו שהעדיפו להתכחש לכך, מהן כוונותיהם האמיתיות לגבי כולנו – אם רק היו להם את האמצעים להגשימן.

כמובן שהפלסטינים הם רק חלק קטן ממערך האיומים הביטחוניים על מדינת ישראל. אבל מה שחשוב להבין הוא, שהיום יותר מבעבר, הסדר העולמי עומד בפני שינויים מרחיקי לכת. ארצות הברית, האימפריה שמממנת חלק ניכר מהוצאות הביטחון שלנו, נמצאת ביחס חוב-תוצר של כ-120% – הגבוה ביותר ב-50 השנה האחרונות[5], אם לא אי פעם. בנוסף לכך, ההגמוניה שלה מאותגרת על ידי אויבים רבים. מצד אחד זו סין, המעצמה העולה, שממתינה בשקט להזדמנות לכבוש את טאיוואן. ישנו כמובן את פוטין, שהצליח לכבוש כ-20% משטח אוקראינה[6] למרות הנשק והכסף הרב שהעבירו מעצמות המערב לאוקראינה. בגזרה שלנו זוהי איראן, הממתינה לשעת הכושר כדי למחוק אותנו מהמפה. ובתוך ארה"ב, בזמן שפעם אחר פעם הקונגרס מתכנס על מנת להעלות את תקרת החוב, מתגברים הקולות המבקשים לנהוג באחריות תקציבית – ובצדק. כתוצאה מכך, השאלה האם מימון סכסוכים מעבר לים הם אינטרס אמריקאי צפויה להישאל יותר ויותר.

במקביל, במהלך העשורים הקודמים, העביר בהדרגה המערב העשיר את התעשיה שלו למזרח, ובעיקר לסין, שם כח האדם זול יותר. ארצות הברית, שהייתה מעצמה תעשייתית בעבר, פשוט לא מצליחה כיום לייצר תחמושת בקצב הנדרש: בשנה שעברה, אוקראינה לבדה הייתה יורה בחודש אחד את אותה כמות פגזי ארטילריה שארה"ב מייצרת בשנה[7]. מובן שאין צורך לציין שהצבא הישראלי תלוי במידה רבה בתחמושת אמריקאית. בינתיים, ציר סין-רוסיה-איראן מנסה לבנות אלטרנטיבה להגמוניה האמריקאית. מלבד כושר ייצור צבאי מרשים (ע"פ משרד ההגנה האסטוני, רוסיה לבדה מייצרת פי שבע יותר פגזי ארטילריה בשנה מכל המערב יחד[8]), המסחר בינהן מתחיל לייצר אלטרנטיבה אמיתית להגמוניה האמריקאית על המסחר העולמי[9]. התוצאה היא שחיקת כוחן של הסנקציות הכלכליות – האמצעי הבלתי אלים והדי-מוצלח שארה"ב התרגלה להשתמש בו כדי להפעיל לחץ על מדינות סוררות. הכנסות איראן מנפט עלו מ-25.5 מיליארד דולר בשנת 2021 ל-42.6 מיליארד דולר בשנת 2022, והן צפויות לטפס לכ-71 מיליארד דולר בשנת 2025.[10] אין פלא אפוא שההיסטוריון הסקוטי המוערך ניל פרגוסון טען בתחילת השנה שגורלן של אוקראינה, ישראל וטאיוואן תלוי במידה רבה בהמשך ההגמוניה האמריקאית בעולם.[11]

המגמות המדאיגות הללו אינן פוסחות על אויבנו. אולם לעיתים נדמה שהן פסחו בעיקר עלינו. אין דרך אחרת להסביר מדוע, עד לאותו הבוקר הארור של ה-7 לאוקטובר, החברה הישראלית נקרעה לגזרים סביב השאלה מה יהיה הרכבה של הוועדה לבחירת שופטים. בזמן שממשלה כושלת וחסרת אחריות דהרה אל עבר חקיקה הרסנית ושנויה במחלוקת, היו אלו שסברו שכל האמצעים כשירים לעצירתה, כולל פגיעה בכלכלה הישראלית ואי-התייצבות להגנה על המולדת. ובזמן שרוב אזרחי המדינה השפויים היו מעוניינים בפשרה[12], אנשים קיצוניים הלכו על כל הקופה והניחו שלמריבה כזו, בשכונה הזו, במצב העניינים הנוכחי, לא יהיו שום השלכות – ושהאויב מבפנים, עולה בעדיפות על האויב שמבחוץ.

מאז התגברו הקולות השפויים במדינתנו. שלטי חוצות הרכיזו שאין ימין ואין שמאל. מילואימניקים בסרטון ויראלי אחד, ביקשו מכולנו, אם אין לנו משהו מאחד לומר, פשוט לסתום את הפה. ועדיין, נדמה שאותה המריבה הארורה אורבת בצללים (כלומר – בדמיונם של האנשים המאמינים בה), מחכה להזדמנות המתאימה לעלות על פני הקרקע. מדוע זה קורה?

המריבה המטופשת בין ימין לשמאל

בעבר היו מחלוקות אמיתיות בין ימין לבין שמאל. האם כדאי לעשות הסכם שלום עם הפלסטינים? יהודה ושומרון – לספח או לפנות? האם כדאי להחזיר את רמת הגולן בתמורה לשלום? כיום, כל הסוגיות האלה כבר אינן תופסות נפח בשיח. רוב הישראלים לא מאמינים בהסכם עם הפלסטינים[13], אדישים להתיישבות ביהודה ושומרון[14], ובהחזרת הגולן לאסד כבר מזמן אין כל הגיון. כך היה דרך אגב גם לפני ה-7 באוקטובר, אם כי היום התנועה למרכז היא יותר מובהקת[15]. המצב הזה הוא עסק ביש עבור הפוליטיקאים שלנו, הניזונים מהשסעים והמחלוקות ביננו כאוויר לנשימה.

כדי להבין מדוע זה המצב, שווה לבחון את מערכת התמריצים של הפוליטיקאים. כדי שיהיו להם כח והשפעה, עליהם לגרוף כמה שיותר קולות במה שהוא למעשה תחרות פופולריות. לשם כך, עליהם להתבלט (כלומר להרעיש), לבדל את עצמם מאחרים (גם אם הם לא שונים באופן מהותי), ולהצית בציבור רגשות עזים (כלומר לעשות מניפולציה) על מנת שזה יצא להצביע בקלפי. כשכבר יש להם כח והשפעה, הם חייבים לתחזק את עניין הציבור בהם ואת מראית העין של העשייה על מנת שייבחרו שוב. לכל האספקט הזה של הפוליטיקה יש יותר במשותף עם עסקי הבידור ותוכניות הריאלטי מאשר עם מדינאות רצינית. ואולי הכי חשוב, הוא בסתירה מוחלטת לסיבת קיומה של הדמוקרטיה: עשייה עבור הציבור.

אם כך, בהינתן הבדלים קוסמטיים לרוב, מה יעשה מנהיג המפלגה הממוצע בבואו לשווק את עצמו לציבור? נרטיב אחד פופולרי, פשטני ואפקטיבי להחריד, מחלק את העולם לטובים ולרעים. הקבוצה שלך היא הטובים. הקבוצה האחרת היא הרעים. אם הטובים לא ינצחו, יקרה אסון. כדי שהנרטיב יעבוד, הציבור חייב להבין היטב מי הם הטובים ומי הם הרעים. השיח מתמלא בהכפשות והגזמות שנועדו לייצר את הדרמה הנדרשת על מנת לשלהב את ההמונים. וכפי שאף אחד לא יקנה כרטיסים ביודעין לסרט משעמם, לאנשים מן השורה אין עניין אינהרנטי בדיון ענייני על מדיניות, בעיות ופתרונות. שעירים לעזאזל הם קלים יותר – אם הם שמאלנים בוגדים ששכחו מה זה להיות יהודים, או ימנים פאשיסטים חשוכים ומשיחיים. ומדוע לו לפוליטיקאי להשתמש רק בחלוקה אחת? המזרחים קופחו כאן במשך שנים ע"י האשכנזים הרעים (הליכוד). המתנחלים הוקרבו על מזבח אוסלו וההתנתקות (הציונות הדתית). גם נשים היא קבוצה מקופחת על ידי חברה פטריארכלית ומפלה (העבודה). אבל אין ספק שהנבל הגדול ביותר במזרח התיכון, האיש הרע שכל בעייתינו היו נפתרות אם רק היינו נפטרים ממנו, הוא בנימין נתניהו (יש עתיד).

מצביעים רבים מזדהים, לפחות ברמה הרגשית, עם חלק מהאמירות והנרטיבים, גם אם חלקם מתביישים לבטא זאת בקול רם. אבל מתקבל הרושם שאף אחד מעולם לא עצר רגע כדי לחשוב את מי הנרטיבים והקיטוב האלו משרתים. בתקופה האחרונה גילינו שלא רק את הפוליטיקאים והתקשורת (גם היא זקוקה לדרמה כדי לייצר רייטינג), אלא גם את המשטר האיראני. ברשתות החברתיות נחשפו רשתות בוטים ענפות שכל מטרתן להעמיק ולהחמיר את השסעים הפנימיים בחברה הישראלית[16]. ואכן, במציאות שלפני ה-7 לאוקטובר היה קשה להביט בחשבון הטוויטר של יאיר נתניהו או בהצהרותיו של אהוד ברק ולא לחשוד אפילו קצת שהמדינה שלנו מותקפת מבחוץ על ידי סוכני כאוס זרים. ובזמן שהמרכז הישראלי נגרר אל תוך הכאוס, קל לו להזניח את האתגרים סביבם הוא מוכרח להתאחד.

הבעיה החרדית

ואכן, נדמה שהמרכז הישראלי זנח לחלוטין את הטיפול באחת מבעיות המפתח המאחדות אותו: אחינו החרדים[17]. מאז העניק בן גוריון ערב הקמת המדינה פטור מגיוס ל-400 בחורי ישיבות (שהיוו כ-0.05% מכלל האוכלוסייה),[18] הפכו החרדים למגזר עצום. בישראל של 2023 יש כ-1.3 מיליון חרדים, שהם 13.5% מהאוכלוסיה הישראלית[19]. אם מגמות הילודה יימשכו כפי שהן, האוכלוסיה החרדית צפויה להיות שליש ממדינת ישראל כבר בשנת 2065.

החרדים ברובם המוחלט (כ-90%) לא משרתים בצבא[20]. גרוע מכך, על אף שתעסוקת חרדים נמצאת במגמת עלייה, הפריון נותר נמוך להפליא. משק הבית החרדי הממוצע עולה לקופת המדינה סדר גודל של ₪2776 בחודש לעומת זה החילוני המכניס לה ₪2026, ע"פ מחקר שערך בנק ישראל[21]. חשוב לציין כי החישוב הוא רק ביחס למיסים וקצבאות ישירים – התמונה המלאה היא כנראה קודרת יותר, זאת מכיוון שהמדינה ממנת שירותי בריאות וחינוך עבור כל האזרחים – ואלה אינם נכללים בחישוב[22]. כיצד תשרוד ותשגשג במרחב העוין הזה מדינה שחלק כל כך משמעותי מאוכלוסייתה אינו משרת בצבא, ועולה למדינה יותר מהכסף שהוא מכניס לה ממיסים?

תעסוקה ופריון חרדים – לא מספיק טוב. מקור: המכון הישראלי לדמוקרטיה

מהנתונים האלו נובע, שבהינתן ומגמות הילודה יימשכו, אנו חוזים במה שנהוג לכנות תאונת רכבת בהילוך איטי. שיטת הבחירות שלנו, בשילוב מאבק השליטה בין שמאל לימין, מייצרים את האבסורד בו החרדים הפכו לממליכי המלכים. על אף היותם רחוקים שנות אור מבחינה תרבותית ואידיאולוגית מכל אחד מהאנשים המרכיבים את קבוצות השמאל והימין (כלומר, מי שעובד ומשרת בצבא), הם מציעים עסקה די מפתה: תן לנו תקציבים, וניתן לך לעשות מה שתרצה. ולמרות שבשנים האחרונות הברית איתם הפכה להיות מזוהה עם הימין הישראלי, זה לא היה תמיד המצב. למשל, 6 המנדטים של ש"ס בבחירות 1992 איפשרו את הקמת ממשלת אוסלו בקואליציה של 62 חברי כנסת. בנוסף, לפני שהתפוררה באיטיות, הקואליציה של אהוד ברק ב-1999 הכילה גם את ש"ס וגם את יהדות התורה. כל עוד קיימת מריבה בין שמאל לימין, לכל אחד מהצדדים משתלם יותר לחבור לחרדים כדי לזכות בשלטון מאשר להתאחד. אך שימוש בפטנט הזה, לאורך זמן, עלול לפרק את המדינה שלנו.

כדי לעודד את השינוי הכלכלי הנדרש בחברה החרדית אנו זקוקים לברית ארוכת שנים של המרכז הישראלי. כזו שתאפשר לבנות ממשלות יציבות וחזקות שאינן תלויות באלקטורט החרדי, ולא יתפתו להעביר לו תקציבים בתמורה לשתיקה והסכמה. רק כך יהיה ניתן לשנות מהיסוד את מערך התמריצים המאפשר את החמרתה של המציאות הנוכחית, ולעודד שינויי עומק בחברה החרדית המתבדלת. עלינו לזכור שחברת הלומדים היא פטנט די חדש – יצור כלאיים הנוצר מהדחף להקים מחדש את עולם התורה לאחר שחרב בשואה, ומדינת הרווחה הישראלית שסיבסדה אותו. הוא לא התפתח באירפה ולא בארה"ב, אלא כאן בישראל. ואם היה בכוחם של תמריצים כלכליים לייצר את המוטציה הזו, יהיה בכוחם גם להחזיר אותה לגודלה המקורי. למשל בשנת 2003, קיצוץ קצבאות הילדים שהוביל אחד שר האוצר בנימין נתניהו מתואם באופן די מרהיב עם ירידה של ילד אחד בקירוב לאישה החרדית הממוצעת[23]. חבל רק שמאז, מורשתו בעניין זה הייתה בעיקר שלילית.

ישנה גם את בעיית השירות הצבאי, שהיא בעיקרה בעיה ערכית. נדמה שהגישה הכללית של הציבור החרדי כלפי השירות הצבאי לא השתנתה המון מאז פגישתו של החזון איש, האב הרוחני של חברת הלומדים,עם בן גוריון בשנת 1952 בה שטח בפניו את משל הגמלים[24]:

אם שני גמלים נפגשים בדרך במשעול, וגמל אחד טעון משא, והשני איננו טעון משא, זה שאין עליו משא חייב לפנות את הדרך לגמל הטעון משא. אנחנו היהודים הדתיים משולים לגמל הטעון משא – יש עלינו עול של הרבה מאוד מצוות. אתם צריכים לפנות לנו את הדרך.

האידיאולוגיה הזו, ביחד עם הפחד מפני התבוללות ואיבוד הזהות, עומדים כמעוז בפני כל מי שמנסה לשכנע את החרדים להשתתף בנטל. החדשות הטובות הן, שבדומה לקומוניזם, אידיאולוגיות (קיצוניות ככל שיהיו) נוטות להתפורר כשהן פוגשות בקרקע המציאות. אידיאולוגיה שבבסיסה היא אינה יצרנית ואינה מסוגלת לקיים את אנשיה ללא תרומות כספיות, סופה למות או להשתנות כשאלה מפסיקות להגיע.

בנוסף, ככל שגודלם היחסי באוכלוסיה עולה, כך מתגברים הכעס והטינה כלפיהם מצד הציבור המשרת. בעוד החילונים ובני הציונות הדתית נאלצים להקריב את טובי בניהם ובנותיהם למען ביטחון ישראל, המגזר החרדי נהנה מאותו ביטחון אך נותר באופן נוח למדי מחוץ למעגל ההקרבה. זהו לא מתכון טוב לשמירה על יציבות וחוסן חברתיים. כמובן, גיוס בכפייה הוא פתרון גרוע – כמו גם צבא מקצועי, במיוחד בהינתן התזכורת הכואבת שקיבלנו ב-7.10 על סדרי הכוחות האמיתיים הנדרשים כאן להגנה בכל החזיתות. על מנת להוביל שילוב אמיתי, זה יהיה חייב להיעשות בהדרגה, כשהחרדים עצמם הם שותפים בתוך הממשלה, אך ללא הכח הבלתי פרופורציונלי לגדלם הנובע משיטת הקואלציות שלנו. וכדי שזה יהיה אפשרי, עלינו לדרוש מנבחרי הציבור שלנו פוליטיקה אחרת.

תיקון הפוליטיקה

כדי להבין כיצד הפכה הפוליטיקה שלנו לכל-כך לעומתית ואגרסיבית, ננסה לבחון אותה באמצעות שימוש ב"דילמת האסיר", כנראה הבעיה המפורסמת והמצוטטת ביותר בתורת המשחקים. זאת מפני שבכוחה להמחיש את אחד האבסורדים הגדולים של הטבע האנושי: כיצד, על אף קיומה של אלטרנטיבה ברת השגה וטובה יותר עבור המשתתפים, בכל זאת מתקבלת תוצאה שהיא גרועה יותר לכולם באופן מובהק. אנחנו הרי עדים למצבים כאלה כל הזמן בפוליטיקה, למשל: כיצד קרה שלמרות שרוב הציבור היה מעוניין בפשרה בעניין הרפורמה המשפטית[25], קיבלנו קונפליקט הרסני?

במרכז הדילמה שני פושעים הנתפסים על ידי המשטרה, אך למשטרה אין די הוכחות כדי להרשיע אותם בעבירה שביצעו. כל אחד מהם מקבל הצעה: תודה באשמה ותלשין על החבר שלך, ובתמורה נשחרר אותך. את חברך, לעומת זאת, נשליך לכלא ל-15 שנה. והנה האבסורד: והיה ושני החברים ישתפו פעולה ופשוט יסתמו את הפה, תוכל המשטרה להעניש אותם על עבירה שולית בלבד והם יבלו כל אחד שנה אחת בכלא. אך אבוי: 15 שנים של כלא הם סיכון שלא משתלם לאף אחד מהם לקחת. אם יש לאחד מהם שמץ של חשד שחברו ילשין עליו, כדאי לו להלשין עליו קודם לכן. כששני העבריינים חושבים כך, אנחנו מגיעים למה שקרוי "שיווי משקל נאש" של הבעיה, כלומר הנקודה בה לאף אחד מהצדדים לא כדאי לשנות את האסטרטגיה שלו כדי לשפר את מצבו. וכך מתקבלת לבסוף תוצאה גרועה יותר עבור שניהם. אם רק היו מצליחים לשתף פעולה, הם היו יכולים לצאת בזול…

דילמת האסיר. מקור: ויקיפדיה

אז מדוע שלא ישתפו פעולה? הגורם שאינו ממודל כאן ובכוחו לשנות את תוצאת הדילמה הוא האמון. ואכן, חלק מתרומתו של פרופ' ישראל אומן לתורת המשחקים עליה הוא זכה בפרס הנובל הייתה בחינה של שיווי המשקל של בעיות כאלה בהינתן ומספר המשחקים הוא אינסופי. הרי בפגישה אחת, הבחירה הרציונלית היא קלה: עדיף לי לקבל במקרה הגרוע ביותר 5 שנים בכלא מאשר 15. אך כשמדובר בפגישות חוזרות ונשנות, סט שלם של אסטרטגיות מתווסף למודל: למשל האפשרות למחול ולהעניש את היריב על התנהגות טובה או לא טובה. במצב כזה, הוא הראה[26] כי שיווי משקל אפשרי של הבעיה הוא שיתוף פעולה תמידי בין השחקנים. לא סתם כלכלנים נוטים למדוד את מידת האמון בחברות מודרנית, כשזה מתואם בד"כ עם שגשוג ועושר[27]. אמון מאפשר לצדדים לייצר מציאות של תועלת הדדית גדולה יותר, מנמיך בירוקרטיה ומאפשר התמקדות בריאה בפתרון בעיות במקום עיסוק בלתי פרודוקטיבי בתככים ומזימות. אותו האמון שנדמה שאבד לחלוטין בפוליטיקה שלנו, מאותה הסיבה. מ"התרגיל המסריח" של שמעון פרס, שפירק את ממשלת האחדות עם שמיר בדיוק כשהגיע זמנו לפנות את הכיסא, עד לתרגיל מעט דומה וצפוי במיוחד שעשה נתניהו לגנץ בסוף 2020, הפוליטיקה שלנו מלאה במקרים בהם צד אחד מחליט לבגוד באמון על מנת לזכות ברווח לטווח הקצר, בדומה לדילמת האסיר המשוחקת פעם אחת. כל מעשה כזה מגביר את חוסר האמון בין נציגי הציבור שלנו ומקבע את ההתנהגות הזאת כמעין נורמה, עד שלא ניתן עוד לעשות הסכמים ולשתף פעולה. בסופו של דבר – זה מסרס את השלטון ופוגע בכל האזרחים וגם בכל הפוליטיקאים, הנאלצים להתעסק יותר במזימות ובחישובים אסטרטגיים פוליטיים מאשר במה שאנחנו צריכים שיעסקו בו: המדיניות והחישובים האסטרטגיים של מדינת ישראל.

כיצד ניתן להשיב את האמון לפוליטיקה שלנו? הייתה זו גולדה מאיר שאמרה ש"השלום יבוא כשהערבים יאהבו את ילדיהם יותר משהם שונאים אותנו." בפרפרזה על אותו המשפט, האחדות תבוא כשנאהב את המדינה שלנו יותר מאשר שונאים אנו את יריבינו הפוליטיים. כקולקטיב, יש לנו את הכח האולטימטיבי לעצב מדיניות ולהטוות כיוון: הצבעה בקלפי. עלינו לתגמל התנהגות בונה אמון שמיטיבה עם כולנו, ולהעניש התנהגות נכלולית, מסיתה ומשסה. למשל בשנת 2020, כשבחר בני גנץ "להיכנס מתחת לאלונקה" ולהצטרף לממשלתו של נתניהו בתקופת הקורונה, הוא קיבל על כך בתמורה את נקמת האלקטורט[28] ושחיטה בתקשורת (במילותיו של מר גנץ: "מה שעשיתם לי בשנתיים האחרונות [..] פגעתם בשמי הטוב, פגעתם בי באופן אישי"[29]). נדמה שהתועלת היחידה שיצאה מכך לעם ישראל היא הרגע הקומי המקרי בו אמנון אברמוביץ' מדמה את בני גנץ למרגרינה וזה בתגובה עונה לו ש"אם אתה שם את המרגרינה בפריזר, אפילו סכין לא עובר אותה"[30]. למרבה המזל, נדמה שהציבור הישראלי התפקח מאז. עלייתו המטאורית של בני גנץ בסקרים האחרונים[31] מעידה בעיקר על המרחק העצום בין הרוב השקט לבין המיעוט הקולני, וכמה ערג כיום הציבור לאותה הגישה היונית והמפייסת, זו שלא עושה חשבון ולא שומרת טינה, אלא פשוט נכנסת בשקט מתחת לאלונקה. מר בני גנץ לא השתנה – הציבור, כן.

בנוסף, חשוב שנדע להוציא כרטיס אדום לפוליטיקאים ופעילים פוליטיים כשאלה עוברים את הגבול. לצווחותיה של ח"כ טלי גוטליב כי "השמאל בגד במדינת ישראל"[32], יש רק תגובה הולמת אחת: שחיטה אלקטורלית. כשאחד ממנהיגי מחאת קפלן, משה רדמן, מציע לציבור למשוך את חסכונותיו על מנת לרסק את כלכלת ישראל; כשהוא רואה בעיני רוחו איך מעשים כאלו יגרמו לכך ש"מערך הביטחון והשירות הציבורי ילכו ויתפרקו"[33], עלינו להוקיע אותו ואת חבריו. הצהרות ומעשים אלו הם משמידי האמון הגדולים ביותר, והן המחשה מובהקת כיצד, ממש כמו בדילמת האסיר, אף על פי ששיתוף פעולה בין המחנות יוביל לתוצאה טובה יותר עבור כולם – זה לא קורה מכיוון שלאף צד לא כדאי להחליף את האסטרטגיה התוקפנית שלו, בהינתן וברור לו שזו האסטרטגיה בה בחר יריבו. אבל אל לנו לשכוח שהצדדים במקרה הזה תלויים כחמצן לנשימה בלגיטמציה שהם מקבלים מהתומכים שלהם – כלומר, אנחנו. אם ניהיה המון משולהב, צמא דם וטיפש, ונמשיך לחזק פוליטית וציבורית מעשים ואמירות כאלו, נהרוס במו ידינו את מדינתנו. אבל אם נשכיל להבין שאין לנו ברירה אלא לדרוש את האחדות, נשרוד ונשגשג. כמובן, הקשר של רובינו אל אותם פוליטיקאים ואנשי ציבור אינו ישיר, אלא באמצעות התקשורת – וממש כמו הפוליטיקאים, גם היא מונעת מתמריצים שלא תמיד משרתים את האינטרסים שלנו, בלשון המעטה.

התקשורת: החטא ועונשו

לאחרונה אני פוגש יותר ויותר אנשים שבוחרים באופן אקטיבי להתנתק מהתקשורת. אני יכול להעיד על עצמי שאני כבר שנים לא צופה בטלוויזיה וכמעט ולא נכנס לאתרי החדשות. בהדרגה איבדתי את האמון ביכולתה או ברצונה של התקשורת הממוסדת לשקף לי את המציאות. נדמה שהחוויה שלי היא לא ייחודית: על פי מדד הדמוקרטיה[34] של המכון הישראלי לדמוקרטי, בשנת 2022 רק 22% מהמשיבים אמרו שיש להם אמון בתקשורת. זהו הנתון הנמוך ביותר שנמדד אי פעם. נדמה שאין אנו הישראלים חריגים בנוף בעניין זה: גם בארה"ב האמון בתקשורת נמצא במגמת ירידה מתמדת מאז 1997, השנה בה מכון גאלופ החל לשאול את השאלה. בשנת 2022 רק כ-30% מהנשאלים השיבו שיש להם אמון בתקשורת האמריקאית.

אמון הציבור בתקשורת לאורך זמן. מקור: המכון הישראלי לדמוקרטיה

ולמרות שיש להתייחס לסקרים אלה עם קורטוב של ספקנות (למשל, בסקירה אחרת, גם היא במכון הישראלי לדמוקרטיה, התקבל שכ-60% מהציבור מביעים אמון בכלי התקשורת [35]), נראה שאפילו בתרחיש האופטימי ביותר, כמעט חצי מהציבור הישראלי לא בוטח באמצעי התקשורת.[36] הדבר לא התרחש בתוך ואקום – וכדי לנסות להבין מדוע זה קרה, מועיל לבחון את מערכת התמריצים של כלי התקשורת.

לכלי התקשורת ולאנשים שעובדים בהם יש באופן מובנה שני תמריצים סותרים. הראשון הוא להרוויח כסף, והשני הוא להגיד את האמת. כלי התקשורת הפופולריים, המתפרנסים בעיקר ממפרסמים, תלויים ביכולתם למשוך את תשומת ליבם של כמה שיותר צופים לכמה שיותר זמן. הם נלחמים מלחמה עקובה מדם על הקשב שלנו, ובאותו זמן גם מתחרים אחד בשני במהירות הדיווח על אירועים מתגלגלים. המצב הנוצר הוא כמות עצומה של תוכן שמיוצר במהירות (על חשבון איכות), אשר מטריד אותנו באמצעות נוטיפיקציות, קליק-בייטים או להג אינסופי באולפני הטלוויזיה. צורת הצגת הדברים היא לרוב דרמטית (כלומר, שקרית), מונגשת (כלומר, שטחית) וחלקית (כלומר, מניפולטיבית).

ואם המתח המובנה בין הצורך לייצר עניין ובין המחויבות להגיד את האמת אינו מבטיח מוצר נחות מספיק, אל לנו לשכוח שישנם את ענייני האג'נדה והאידיאולוגיה. ישנם אנשי תקשורת (לא כולם) אשר אינם סבורים כי משימתם היא ליידע את הציבור. בעיניהם, הכח הרב שניתן להם בדמות השפעה על מליוני אנשים מביא איתו אחריות גדולה יותר, ובין כה וכה הציבור מטומטם ולא ניתן לסמוך עליו שיגיע למסקנות ה"נכונות" בעצמו. לכן עליהם לנצל את ההשפעה שלהם על מנת לקדם שינויים פוליטיים או חברתיים שהם תופסים כנכונים. הדבר הזה נעשה באופן מרומז בדמות "אג'נדה" (כלומר, סדר יום) – על מה בוחרים לדבר ועל מה לא, והוא נעשה באופן מפורש באופן הסיקור של נושאים מסויימים.

אמון הציבור האמריקאי בתקשורת ע"פ סקר גאלופ. מקור: Visual Capitalist

את העדויות המטרידות ביותר על סוג העיתונאים הזה שמענו דווקא מארה"ב. כך כתבה ברי וייס, עיתונאית הניו יורק טיימס לשעבר, במכתב ההתפטרות שלה מ-2020 שהפך לויראלי:

איזו סיבה יש לנו לכתוב משהו נועז ומאתגר, ולעבור את תהליך העריכה המשתק על מנת להפוך אותו ל'כשר אידיאולוגית', כשאנו יכולים להבטיח לעצמנו ביטחון תעסוקתי (וקליקים) בכך שנפרסם את מאמר המערכת ה-4000 על כך שדונלד טארמפ הוא סכנה לארצינו ולעולם? וכך, צנזורה עצמית הפכה לנורמה.[37]

רוח דומה עולה מדבריו של ג'יימס בנט, גם הוא עיתונאי הניו יורק טיימס לשעבר אשר כיום כותב טור קבוע ב"אקונומיסט":

קוראי הניו יורק טיימס נחשפים לטווח מאוד מוגבל של השקפות, חלקן מוצגות כידיעות חדשותיות יבשות ע"י הוצאה לאור שעדיין חושבת על עצמה כעצמאית מכל פוליטיקה.[38]

המחלוקת על הרפורמה המשפטית הייתה נייר לקמוס נהדר לגילוי סימפטומים כאלה בתקשורת הישראלית. נדמה שהעדויות של ברי וייס וג'יימס בנט, על אף שהגיעו אלינו מארץ רחוקה, משקפות באופן מדויק את מה שהתרחש מאחורי הקלעים בערוצי התקשורת והעיתונים המרכזיים שלנו. תקשורת המיינסטרים אשר תפסה את הרפורמה כאיום קיומי על הדמוקרטיה, השמיעה כמקהלה דעה אחת בלבד, תוך כדי שהיא מדירה מהשיח את כל הקולות ה"מסוכנים". מדהימים בעיני הדברים שאמר עמוס שוקן, המו"ל של עיתון הארץ, בפודקאסט "השבוע" לאחר פיטוריו מהעיתון של גדי טאוב – שבזמנו טען בעד הרפורמה:

זאת לא עמדה שיכולה להיות בכלל בויכוח. צריך לשלול אותה, לא להסכים שהיא בכלל תעלה לדיון. [..] העמדה של "הארץ" היא מאוד ברורה פה, והוא לא יהיה שותף לדיון בכיוון שגדי טאוב אימץ.[39]

נדמה שאת העמדה הקיצונית הזאת אימצו גם כלי תקשורת מרכזיים יותר. למשל, באולפן חדשות 12, בליל ה-28 ליולי (יומיים לאחר החקיקה על הסבירות) ניתן היה לשמוע רק דעה אחת. [40] לא מצאתי ב-ynet אף לא מאמר אחד המביע תמיכה באותה חקיקה, וגם באתר האינטרנט של כאן 11. חריגים היו מעריב וגלובס: הראשון נתן ביטוי הולם לטענות "הצד השני", והשני סיפק ניתוחים והסברים רציניים על המחלוקת[41]. לטווח הקצר, האידיאולוגים אולי משיגים את מה שהם רוצים (אם כי ניתן להתווכח על כך. בהחלט אפשרי שההתקפה המרוכזת של תקשורת המיינסטרים על דונאלד טראמפ היא זו שעזרה לו יותר מכל לכבוש את הנשיאות ב-2017). לטווח הארוך, ניצול לרעה של אמון הציבור בצורה כזו גורם באופן בלתי נמנע לשחיקה שלו.

כמובן, לרבים מצרכני המדיה אין ספק שלכלי התקשורת יש מה שקרוי "אג'נדה" – ולכן הם גם משתדלים להתייחס לידיעות במידה מסויימת של ביקורתיות. אך לא כל ההטיות גלויות. משמעותה של המילה "אג'נדה" היא בין היתר "סדר יום", ועצם קביעת סדר היום מייצר השפעה שאפילו לאנשים שחושבים באופן ביקורתי קל לפספס. הרי זמן השידור הוא סופי – כמו גם מספר הכותרות בכל רגע נתון, ולכן חייבות להתקבל החלטות כיצד לנצל אותם. העורכים בכלי התקשורת נאלצים להחליט כמה נדל"ן להקדיש לכל נושא, ואפילו אם היו כולם מחויבים לאידיאל של סיקור מהמרכז, שקוף והוגן – בעצם החלטת סדר היום ישנן הטיות והכוונות. מה יותר חשוב לצופינו – ההתעצמות הצבאית של סין או הבחירות בגרמניה? כמה זמן להקדיש במהדורה למשפט שאמר השר ההוא, וכמה זמן להקדיש לסיפורן הקשה של התצפיתניות מנחל עוז? בעיני, שבועון "האקונומיסט" פתר את הבעיה הזאת באופן די מוצלח. המבנה שלו קבוע והוא מחולק בכל שבוע לפי אותם הנושאים[42], כשגודלו היחסי של כל נושא נותר דומה. כך נוצר מצב מובנה שפשוט לא מאפשר הקדשת 70% מגליון מסויים לנושא ספציפי. אולם קשה לי להאמין שפורמט כזה מתאים לתמריצים של רוב כלי התקשורת, שעדיף להם לדבר על מה שחם כמה שיותר, גם אם משמעות הדבר ללהג שטויות או להזניח נושאים חשובים אחרים.

נושא נוסף שחודר יותר ויותר לשיח לאחרונה הוא "פייק ניוז". האירוניה היא שעצם הדיבור על פייק ניוז הוא מחנאי: נראה שכל צד משוכנע שפייק ניוז הוא חטאו של הצד השני בלבד. שאלו את איש השמאל/ימין הטיפוסי מה דעתו על ערוץ 12/14, ותקבלו תשובה דומה. בעוד לא הצלחתי למצוא נתונים על הישראלים, סקירה של YouGov, שנעשתה על הציבור האמריקאי המפולג גם כן, מדדה את רמת האמון של שני המחנות הפוליטיים בכלי תקשורת ספציפיים. התוצאות אינן מפתיעות במיוחד: קונסרבטיבים בוטחים יותר בכלי תקשורת עם הטיה קונסרבטיבית, ולהיפך. לפחות על אמינותו של ערוץ מזג האוויר, שוררת בין שני המחנות האמריקאיים הסכמה יחסית.

מידת אמון הציבור האמריקאי בכלי תקשורת שונים, לפי שייכות פוליטית. מקור: YouGov

עם כל הבעיות האלה, בהדרגה התחלתי לחשוב על צריכת תקשורת מיינסטרים כצריכת ג'אנק פוד. ממש כמו שהרגלי האכילה שלנו משפיעים על הבריאות שלנו, כך גם הרגלי צריכת המידע שלנו משפיעים על היכולת שלנו להבין את העולם ועל כושר השיפוט שלנו. יש כיום אלטרנטיבות מצויינות לתוכן האינסטנט הנחות וההמוני – ונראה שכמות עצומה של אנשים כבר ממזמן מצביעה ברגליים. 200 מיליון דולר היה הסכום, על פי דיווחים שונים[43], ששילמה "ספוטיפיי" עבור אירוח בלעדי של הפודקאסט של ג'ו רוגאן – הפודקאסט הפופולרי ביותר באמריקה[44]. אם מעולם לא נחשפתם למר רוגן, הקונספט של הפודקאסט מאוד פשוט – הוא מביא אורחים מעניינים מכל קצוות הקשת הפוליטית והרעיונית ונותן להם לפרוש את משנתם באריכות (שעתיים ושלוש). אצל מר רוגן אין צנזורה – ואכן הוא הואשם על ידי תקשורת המיינסטרים מספר פעמים בהפצת דיס-אינפורמציה, במיוחד סביב מגיפת הקורונה. נדמה שהדבר לא הזיז לפופולאריות שלו או למגוון האורחים המסכימים להופיע אצלו: סלברטיז כמו "דה רוק", אמנים ואנשי רוח, אנשי אקדמיה, פוליטיקאים, ואף קיצונים הזויים משמאל ומימין כמו רוג'ר ווטרס ואלכס ג'ונס. הקהל מכבד את רוגאן מכיוון שזה מכבד את הקהל ולא מנסה לחנך אותו, והאורחים מגיעים משום שהם יודעים שיוכלו להתבטא בחופשיות.

הטרנד הזה כמובן לא פסח על מדינת ישראל. ישנם לא מעט פודקאסטים בסגנון דומה בשפת הקודש, אך האהוב עלי ביותר הוא "גיקונומי" של ראם שרמן ודורון ניר, שהיו מחלוצי התחום ומקליטים אותו עוד משנת 2015. גם אצלם יש ספקטרום רחב מאוד של אורחים מסוגים שונים. למשל בתקופת המריבה על הרפורמה המשפטית, הם אירחו את מאיר רובין, מנכ"ל פורום קהלת, אבל גם את ד"ר עמיר פוקס מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, בשני פרקים נפרדים. כמה מרענן היה לשמוע ולהבין מה קצר הוא המרחק בין שני מכוני המחקר אשר באותה התקופה ייצגו את שני קצוות הקונפליקט, וכמה שונה נראית המציאות כשמביטים בה לא מבעד לפריזמת הקונפליקט שמציעה התקשורת הממוסדת, אלא בהקשבה ישירה וללא תיווך לאותם האנשים המייצגים את העמדות המנוגדות.

גם קריאת ספרים (ובשנים האחרונות, האזנה לספרי קול) היא כנראה שימוש טוב יותר של הזמן מאשר צריכת חדשות. ספרים עיוניים מאפשרים התעמקות אמיתית, קונסטרוקטיבית, יבשה ונטולת פאתוס במושאי כתיבתם – פשוט מכיוון שהם נכתבים עבור אנשים שמחליטים להקדיש מזמנם כדי לקרוא אותם. כותביהם אינם מזיעים על מנת שלא לאבד את תשומת ליבו של הקורא, וכוונותיהם בדרך כלל טהורות יותר: אם זה לפרוק את אשר על ליבם, לפרוש את משנתם בדייקנות ויסודיות או לתרום את תרומתם הצנועה לפיענוח והבנת המציאות וההיסטוריה. גם לסיפורת יש ערך שלא יסולא בפז. הרי ספר, בניגוד לאמנויות הקולברטיביות יותר כגון קולנוע ותיאטרון – מאפשר הצצה אינטימית, ישירה ועמוקה אל תוך מוחו ודמיונו של אדם אחד. מעבר לעניין האמפתיה שהדבר לעיתים מעורר, שהיא כנראה תנאי מקדים להבנתו וקבלתו של הזולת, מדובר בהפריה מועילה כל כך שאיני יודע כיצד אנשים רבים מוותרים עליה מראש.

לפני שאתם רצים להחליף את כל צריכת התקשורת שלכם בהאזנה לפודקאסטים וקריאת ספרים, חשוב לציין כי לא כל כלי התקשורת הם גרועים מיסודם. ראוי לציין לטובה את גלובס – שהוא כלי התקשורת הישראלי היחידי, למיטב ידיעתי, השואף להעניק סיקור אובייקטיבי, מבוסס נתונים, מסבירני ולא מטיפני, עניו ושואף להבין, של אירועי השעה. מפעים במיוחד דוח האמון[45] שלהם, שהוא מסמך שנתי שמטרתו, בין היתר, לפרסם את "החזון, הערכים, הקוד האתי, הנהלים, ניגודי העניינים [..] ועוד הבהרות שמשקפות את תהליכי יצירת התוכן שלנו." בעיני זהו מסמך מדהים שמצער שהוא לא כוכב הצפון של כל כלי תקשורת במדינת ישראל. נדמה שגלובס הוא כלי התקשורת היחיד שמתייחס ברצינות לבעיית חוסר אמון הציבור בתקשורת, ומתאמץ כדי לייצר אלטרנטיבה ראויה. כל הכבוד.

מהפנים לחוץ: תיקון השיח

אחד הדברים המתסכלים ביותר עבורי הוא קריאת הרעל הרב הנשפך ברשתות החברתיות בין שני צדי המתרס. קשים אפילו יותר הם הויכוחים הלוהטים עם החברים והמשפחה הקרובה. בכוחו של שיח רעיל לפרק חברויות ואפילו משפחות. הסיבה לכך היא תפיסת האדם בעל הדעה המנוגדת כאויב – ככזה שמאיים על ערכי ועל דרך חיי. במצב כזה, התגובה הטבעית היא התקפה, והכרזת מלחמה – בכל הכוח וללא רחמים. הבעיה היא, כמובן, שלא עם עצמנו אנחנו במלחמה, וכמו בדילמת האסיר: כולנו מפסידים מהבחירה הזו.

שיח בריא הוא אחד האמצעים החזקים ביותר לחידוד החשיבה וההבנה, והוא מאפשר התכנסות אל עבר פתרונות טובים יותר עבור כולם. שיח בריא הוא הרמוני ויש לו התחלה, מתח ופתרון, וחוזר חלילה: כמו מוזיקה. הוא מתחיל מתזה (למשל: "כל הברבורים לבנים"), נתקל באנטיתזה ("לא נכון – ראיתי ברבור שחור"), ומשם עולה לרמה חדשה ונעלה יותר של הבנה או פיתרון ("רוב הברבורים לבנים, אבל יש גם ברבורים שחורים"). שיח רעיל הוא כזה שבו המתח לעולם לא נפתר, ושני הצדדים מפסידים. האחד אומר "כל הברבורים לבנים", השני אומר לו שהוא מדבר שטויות כי "בוודאי שיש ברבור שחור". וככה הלוך ושוב, תוך עליה הדרגתית בטון הדיבור, עד למסקנה הבלתי נמנעת שאינה קשורה כלל לברבורים – שבן שיחכם הוא פשוט חתיכת אידיוט.

מובן שלא ניתן לצפות מסוג כזה של שיח להתקיים ברחבי האינטרנט, אבל לפחות ברמה האישית מול אנשים שמכבדים אחד את השני, זו צריכה להיות הנורמה. יש לכך יוצאים מן הכלל, והם בדרך כלל נמצאים בקצוות של שני צידי הספקטרום הפוליטי. אנשים שסט האמונות שלהם הפכו לחלק בלתי נפרד מהזהות שלהם – עצם הבחינה שלו באור ביקורתי מערערת את כל עולמם הפנימי. בנוסף, הנחת הבסיס של האידיאליסטים היא שהם כבר יודעים; בעיניהם מטרת השיח היא או שכנוע, או נצחון בדיבייט (שכמובן, לא מתקיים). זה מצער, אך לפעמים פשוט אין עם מי לדבר. אבל אלו מאיתנו שמסוגלים להחליף את דעותיהם כאשר נתקלים במידע שסותר אותן, שמעדיפים להיות צודקים על עקביים, ושחושבים באופן עצמאי, יכולים להרוויח רבות משיח קונסטרוקטיבי.

עוד מכשול בדרך לשיח קונסטרוקטיבי הוא הנטיה להעביר ביקורת מבלי להציע פתרונות. כולם יודעים להעביר ביקורת – אך במציאות על האדם לבחור בין אלטרנטיבות. כשמנהלים שיח סביב פתרונות, הוא נוטה להישאר קרוב יותר למציאות ורחוק יותר מאידיאלזם, וכתוצאה מכך – פחות אלים ונוטה יותר לשיתוף פעולה.

חשוב מאוד גם לבחון רעיונות לפי התוכן ולא לפי השיוך הפוליטי שלהם: לרעיונות יש נטיה לדלג בין שבטים פוליטיים. היה זה מנחם בגין שדרש חוקה שתיהיה לה עליונות משפטית על חוקים אחרים[46]. ואולם בעיני בן גוריון, הזכות של בית המשפט האמריקאי לבטל חוק שחוקק בידי הפרלמנט הייתה נראית בלתי-דמוקרטית. [47] בהמשך היו אלה דן מרידור ואוריאל לין מהליכוד שהניעו את הליך החקיקה של חוקי היסוד שהימין היום מתלונן עליהם.

המשימה הגדולה הבאה היא תיקון השפה.[48] כאשר מאשימים את ישראל ב"רצח עם", ההאשמה נשמעת לנו אבסורדית. אנחנו יודעים מהו רצח עם: 6 מיליון מאיתנו נספו באחד כזה. כמיליון נוצרים ארמנים הושמדו בידי הטורקים בשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, וממש בימים אלה, מיליציה איסלמיסטית בסודן ממשיכה ללא הפרעה את ההשמדה השיטתית של בני המאסאליט. כל זאת בזמן שהאוכלוסיה הפלסטינית בעזה וביהודה ושומרון הכפילה את עצמה פי 5 מאז 1948, למרות מספר לא קטן של עימותים צבאיים[49]. ועדיין, מבקשי רעתינו לא יהססו לזרוק מילה זו לאוויר כדי להכפיש את שמנו להשיג אפקט דרמטי. אם נביט במראה, נראה שאויבנו הם לא היחידים שמשתמשים בהגזמות מופרכות. באפריקה לבדה היו בשלוש השנים האחרונות כ-7 הפיכות משטריות, מהסוג שבו מסתערים על ארמון המלך. ועדיין, לחלק מאיתנו היה נראה הגיוני לכנות את הרפורמה המשפטית בשם "הפיכה משטרית". כשהימין כינה את המוחים "אנרכיסטים", היה זה נסיון עלוב לחבר תאוריה פוליטית הגורסת בחיסול ההיררכיה הממשלתית וארגון החברה מחדש על בסיס התנדבותי ושיתופי לאותם ההמונים ששטפו את הרחובות, ליברלים מושבעים שרבים מהם היו בוודאי מזדעזעים מהאופן שבו אורגנה החברה האנרכיסטית בקטלוניה של 1936. ובעוד פושעי-השפה סבורים כי מעשים אלו עוזרים להם לקדם את ענייניהם ללא השפעה מזיקה, השיח מקצין ומיטשטש עד למצב שבו לא ניתן להבחין עוד בין אנרכיה להפגנה, בין הפיכה משטרית לרפורמת ממשל ובין מלחמה לרצח עם.

טרמינולוגיה מדוייקת לא מספיקה כמובן. חשוב מאוד להיצמד לנתונים. קל לזרוק לאוויר ביטויים כמו "רוב הציבור תומך ב-X" – אך כיצד ניתן לדעת זאת בוודאות? סקרים ומחקרים הם תוספות מבורכות במסע לביסוס טענה, אם כי מובן שהם אינם מבטיחים 100% אמינות, בעיקר מכיוון שאפילו ואם מדובר בנתון איכות, אנו נוהגים לעשות המון טעויות בצורה שבה אנחנו מפרשים אותו. ובכל זאת, עדיף לנסות לבסס טיעון על מעט נתונים מאשר בלי נתונים בכלל. פעמים רבות מגלים הפתעה שלא מסתדרת עם הצורה שבה חשבנו על הבעיה לפני כן, ונוצרת סינתזה נוספת ששולחת אותנו לרמה גבוהה יותר של הבנה.

מבט במראה

שיח כנה דורש משתתפים כנים – לא רק אחד עם השני, אלא גם עם עצמם. ולכן, אחד הדברים החשובים ביותר שעלינו לעשות הוא להביט במראה. האם אנחנו צבועים? האם אנחנו צודקים? מדוע אנו מאמינים בדבר מה? כדי שנגיע לתשובות הנכונות, באופן אידיאלי, היינו רוצים להיות אוביקטיביים. אבל אובייקטיביות היא כמובן אידיאל. כפי שלא קיים כלי תקשורת אובייקטיבי, לא קיים אדם אובייקטיבי: אנו מתבוננים, מפרשים, מספרים ופועלים לפי תפיסתנו הסובייקטיבית את המציאות.

ב-1974 תבעו החוקרים הישראלים דניאל כהנמן ועמוס טרברסקי את המונח "הטיות קוגניטיביות" כדי לתאר את אותן הנטיות השיטתיות (כלומר, לא אקראיות) המובילות אותנו לטעויות שיפוט. ב-2023 טען צמד חוקרים גרמני שכמעט כל ההטיות הקוגניטיביות שהמחקר הפסיכולוגי מניח את קיומן נובעות מ-6 אמונות בסיסיות[50]. רשימת האמונות האלו, היא בעיני כלי מאוד מועיל למבט אפקטיבי במראה:

  1. החוויה האישית שלי היא נקודת השוואה מייצגת.
  2. אני עושה הנחות נכונות על העולם.
  3. אני טוב.
  4. הקבוצה שלי היא נקודת השוואה מייצגת.
  5. הקבוצה שלי היא טובה.
  6. התכונות של אנשים (ולא הנסיבות) מעצבות תוצאות.

כשאתם לא מסתכלים על נתונים, כשאתם לא מעמתים את תפיסותיכם עם מדידות אובייקטיביות כלשהן, כשאתם קופצים ישר מאינטואיציה לקביעה ללא נימוקים או חשיבה, השיפוט שלכם משובש ע"י אמונות מספר 1 ו-2. כשאתם מאמינים במשהו בלהט רק משום שהקבוצה שלכם מאמינה בו, אתם משובשים ע"י 4 ו-5. כשאתם סבורים שהמאבק שלכם צודק, קיים סיכוי לא רע שאמונה מספר 3 משבשת את דעתכם. וכמובן, אם נדמה לכם שבעיות העומק של החברה והמדינה היו נפתרות לו רק ישב בכסא ראש הממשלה אדם אחר, אתם סובלים מהטיה מספר 6.

אם התגובה שלכם לכל טיעון הוא "אבל הצד השני", אם אינכם מסוגלים לנסח את טיעוניו של היריב בצורה הרהוטה והמשכנעת ביותר משל דיבר אותם הוא עצמו, אינכם באמת מבינים אותו; אתם חלק מהבעיה. הסיבה לכך, היא שעמוק בפנים אתם מאמינים שאתם טובים, שהקבוצה שלכם היא טובה, ולכן הזולת הוא רע, והקבוצה שלו היא רעה. תרגיל מחשבתי קטן: נסו לרגע אחד לחבוש את כובעו של היריב הפוליטי והאידיאולוגי שלכם. מדוע הוא חושב את מה שהוא חושב? מדוע הוא פועל כפי שהוא פועל? כמו בזוגיות שלכם, כששני אנשים חיים יחד אך מעוניינים לעיתים בדברים שונים, הבנה אמיתית וטוב-לב הם הבסיס לשיתוף פעולה.

הדרך קדימה

אין לנו את היכולת או הפריווילגיה להיקרע מבפנים. זהו זמן קריטי לעם היהודי ולמדינת ישראל. אחים אנחנו – אם נרצה או לא. האויב שמגיע לשחוט אותנו לא מבדיל בין מזרחי לאשכנזי, בין דתי לחילוני, ואפילו, כפי שגילינו לאחרונה, בין יהודי למוסלמי. אין לי אשליות לגבי כוחו של מאמר זה לעורר איזשהו שינוי דעת: הוא כנראה נכתב עבור אלו שכבר בכל מקרה חצי משוכנעים. אני מקווה שמילותי עזרו לחדד ולבאר את מה שנותר, ואולי הכי חשוב, להראות שיש מה לעשות. הפוליטיקה היא ההצבעה שלנו, התקשורת זקוקה לזוג העיניים שלנו, והשיח הוא המילים שלנו והגישה שאנחנו בוחרים. לכן, אין אנו חסרי אונים; זוהי בעיני האחריות של כולנו. עלינו להיות מגדלור של אחדות, סובלנות, בניית גשרים והשבת הרוח. האתוס הצה"לי "אחריי!" הוא אינו סיסמה ריקה: צורת השפעה אפקטיבית במיוחד הייתה ותישאר דוגמה אישית.

מה-7 לאוקטובר, נכון להיום, נרצחו כ-800 אזרחים ונפלו כ-600 חיילים, מטובי בנינו ובנותינו. פרק עקוב מדם התווסף להיסטוריה של העם שלנו – שממשיכה להיכתב אם נרצה בכך ואם לאו. האיומים הביטחוניים המתגברים עלינו והמצב הגיאו-פוליטי המשתנה נראים לעיתים בלתי אפשריים – אבל כך גם נראתה הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל בתחילת המאה הקודמת. גורלינו בידינו, ועלינו להתרכז כעת במה שחשוב ולדעת לשתף פעולה סביב הדברים שאנו מסכימים עליהם, ולהכריע בצורה מכובדת את הדברים שאיננו מסכימים עליהם. הימים בהם יושבי הספינה היו עסוקים בתגרות פנים בזמן שהיא מתקרבת באיטיות אל עבר קרחון ענק חייבים להסתיים. אחדותו של המחנה הציוני הרחב, העובד, המשרת בצבא והנושא בנטל המס היא צו השעה. רק כך נוכל להקים ממשלות יציבות לאורך זמן, שיהיו להן מנדט ויכולת לטפל בבעיות העומק שלנו – עליהן רוב הציבור הישראלי מסכים. עבור עתיד ילדינו ולמען וניהיה ראויים לקורבנם של הנופלים עבורינו: ההיסטוריה לא תסלח לנו אם לא נעשה זאת.

  1. העות'מנית, האוסטרו-הונגרית, הגרמנית והרוסית בסופה של מלה"ע הראשונה, והבריטית בסופה של השניה.

  2. https://www.economist.com/international/2016/12/24/the-other-kind-of-immigration

  3. אניטה שפירא, "בן גוריון – דמותו של מנהיג", ע"מ 110.

  4. https://t.me/abualiexpress/49233

  5. https://fred.stlouisfed.org/series/GFDEGDQ188S

  6. https://www.nytimes.com/interactive/2022/world/europe/ukraine-maps.html

  7. הנתון עצמו לקוח מהכתבה הזו: https://www.economist.com/briefing/2023/02/19/the-west-is-struggling-to-forge-a-new-arsenal-of-democracy לקריאה נוספת על דיעכתו של ארסנל הדמוקרטיה: – https://www.noahpinion.blog/p/people-are-realizing-that-the-arsenal

  8. https://www.businessinsider.com/russia-ammunition-manufacturing-ukraine-west-officials-2023-9

  9. לא רק המסחר בינהן, אלא גם המסחר שלהן עם שאר העולם, המתבצע באמצעות “מדינות אמצע” כגון טורקיה, האמירויות, סינגפור והודו. למשל, מסתבר שהאמירתים, על אף שהם מעצמת נפט, הגיעו למסקנה שלקנות נפט מרוסיה ולמכור אותו למערב זו עסקה מצויינת: לפי הערכות קפלר, כ-15 מליון טון של נפט רוסי עשה את דרכו לשוק האירופי בצורה הזו בשנתיים האחרונות. https://www.economist.com/finance-and-economics/2024/02/21/russia-outsmarts-western-sanctions-and-china-is-paying-attention

  10. https://www.economist.com/middle-east-and-africa/2023/12/14/iran-rethinks-its-role-as-a-regional-troublemaker

  11. https://twitter.com/nfergus/status/1741547139304755343

  12. 59% ע"פ סקר "גלובס" מינואר 2023 – https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001436650, רוב יציב בסביבות ה-70% במהלך 2023 ע"פ מספר מדידות של המכון הישראלי לדמוקרטיה https://www.idi.org.il/articles/50756, ו-55% ע"פ סקר אולפן שישי מפברואר 2023: https://www.mako.co.il/news-politics/2023_q1/Article-7741c2f82506681027.htm

  13. https://www.maariv.co.il/news/politics/Article-870088,

  14. https://idsf.org.il/surveys/judea-samaria-assets/

  15. ניתן לראות זאת בבירור בסקירות גאלופ לפני ואחרי ה-7 לאוקטובר: https://news.gallup.com/poll/547760/life-israel-oct-charts.aspx

  16. https://www.calcalist.co.il/calcalistech/article/rkt62xkp6

  17. חשוב לציין כי האוכלוסיה החרדית היא אינה הומונגנית; לא בדתיותה, לא ביחסה לציונות ולא בנכונותה להשתלבות במפעל הציוני. אך למען הפשטות והבהירות, ולא מבלי לגבות את דברי עם נתונים סטטיסטיים, אתייחס אליה כאן כמונוליט.

  18. https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001444492

  19. https://www.idi.org.il/haredi/2022/ כל הנתונים לגבי האוכלוסיה החרדית מכאן ואילך הם משנתון החברה החרדית של המכון הישראלי לדמוקרטיה, אלא אם צוין אחרת.

  20. https://www.maariv.co.il/news/politics/Article-1005417

  21. הבדיקה של בנק ישראל נוגעת למשקי בית בגילי 25-44. https://www.boi.org.il/media/dyrpfb3l/chap-7-n.pdf, ע"מ 10. בדקתי גם בשנתון החברה החרדית של המכון הישראלי לדמוקרטיה, ממנו חילצתי מספרים בסדר גודל דומה באמצעות חישוב סנדלרים: https://www.idi.org.il/media/19140/%D7%A9%D7%A0%D7%AA%D7%95%D7%9F-%D7%94%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%94-%D7%94%D7%97%D7%A8%D7%93%D7%99%D7%AA-%D7%91%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C-2022.pdf ע"מ 53. התשלום החודשי הישיר למדינה ע"פ מחקר זה עומד על 1197 ש"ח למשק בית חרדי לעומת 3821 ש"ח לחילוני. סכום תשלומי קצבאות ניתן לחשב ע"י מכפלת הכנסת הברוטו באחוזי הקצבאות והתמיכות, והסכום שמתקבל הוא 3671.46 ש"ח למשק בית חרדי לעומת 2402.73 ש"ח לזה החילוני. כלומר, בשנת 2022, משק הבית החרדי הממוצע עלה למדינה 2474 ש"ח, וזה החילוני הכניס 1419 ש"ח.

  22. מאחר והחרדים הם אוכלוסיה מרובת ילדים, סביר להניח שהם צורכים יותר מהשירותים האלה בהשוואה לאוכלוסיה הכללית.

  23. https://www.calcalist.co.il/local_news/article/sjwjcinl2

  24. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%9C_%D7%94%D7%A2%D7%92%D7%9C%D7%94_%D7%94%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%94_%D7%95%D7%94%D7%A2%D7%92%D7%9C%D7%94_%D7%94%D7%A8%D7%99%D7%A7%D7%94

  25. https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001436650 בינואר 2023, שלושה חודשים לפני פיטורי גלנט, 59% היו בעד פשרה על פי סקר “גלובס”.

  26. https://www.nobelprize.org/uploads/2018/06/advanced-economicsciences2005.pdf לא הצלחתי למצוא את המאמר המקורי מ-1959, אך העניין מוסבר במסמך הנ”ל.

  27. https://ourworldindata.org/trust בנוסף אציין לטובה את ספרו של אורי כץ, “כסף כחול לבן” בו נחשפתי לראשונה לקונספט הזה.

  28. קשה לחשב בדיוק כמה מנדטים איבד בני גנץ בעקבות הצעד מאחר וב-2020 היה ראש רשימה מאוחדת שכללה את גבי אשכנזי, משה יעלון, ומפלגתו של יאיר לפיד – בין היתר. החישוב שקיים בויקיפדיה, שנעשה לפי יחס מספר המושבים של הסיעות השונות חוטא לאמת, מכיוון שאין זה אומר שזו הייתה תוצאת הבחירות באם הסיעות היו רצות בנפרד. יחד עם זאת, אין עוררין על העובדה כי מראש רשימה שזכתה ל-35 מנדטים הוא צנח לראשות רשימה שזכתה ל-8 מנדטים בלבד בבחירות שלאחר מכן.

  29. https://youtu.be/MyNDHb1G8uI?si=mpQIhgPAMbWPQqIQ&t=30

  30. https://youtu.be/MyNDHb1G8uI?si=fSwjtoAmkEHM9FyB&t=293

  31. למשל, https://www.mako.co.il/news-politics/2024_q1/Article-10f9b5ce83b5d81027.htm

  32. https://twitter.com/mushon_atia/status/1647320693078458368?t=uKJ1gAfUnPJ6WHGS-KgxxQ

  33. https://newmedia.calcalist.co.il/magazine-27-07-23/m01.html

  34. https://www.idi.org.il/media/19240/%D7%9E%D7%93%D7%93-%D7%94%D7%93%D7%9E%D7%95%D7%A7%D7%A8%D7%98%D7%99%D7%94-%D7%94%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%AA-2022.pdf

  35. https://www.idi.org.il/articles/34453

  36. הדבר דרך אגב, כך נראה, מתואם עם אמון במוסדות השלטון – מסתבר שבדרך כלל במדינות שבהן האמון בתקשורת גבוה, האמון במוסדות השלטון גבוה אף הוא. לקריאה נוספת: https://www.economist.com/graphic-detail/2018/01/11/trust-me-im-a-journalist

  37. https://www.bariweiss.com/resignation-letter

  38. https://www.economist.com/1843/2023/12/14/when-the-new-york-times-lost-its-way

  39. https://podcasts.google.com/feed/aHR0cHM6Ly93d3cub21ueWNvbnRlbnQuY29tL2QvcGxheWxpc3QvMzk3Yjk0NTYtNGY3NS00NTA5LWFjZmYtYWMwNjAwYjRhNmE0L2ZkZWY5NDE1LWViMTctNDVkNy04NWZkLWFjMDgwMDkyMzViMi80YzlmMWE4Zi04YTBlLTRmMTAtYjAxZi1hYzA4MDA5MjM1YjcvcG9kY2FzdC5yc3M/episode/OTNhODc1MjAtYzM1NS00OGEwLWI5ZjEtYWY5YjAwYzQwYjZj?sa=X&ved=0CAgQuIEEahcKEwi4z_uS9fuDAxUAAAAAHQAAAAAQLA 32:40

  40. https://www.mako.co.il/mako-vod-channel2-news/ulpan-shishi-62106e2d06045810/c21c890715c09810/VOD-f1f599cf86d7981026.htm

  41. למשל https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001453286

  42. אירופה, בריטניה, אפריקה\מזרח תיכון, אמריקה, אסיה, ארצות הברית, סין, עסקים, כלכלה, מדע ותרבות

  43. https://www.nytimes.com/2022/02/17/arts/music/spotify-joe-rogan-misinformation.html

  44. https://variety.com/2023/digital/news/spotify-top-podcasts-2023-list-joe-rogan-deal-renewal-1235809680/

  45. https://edition.pagesuite.com/html5/reader/production/default.aspx?pubname=&edid=0501b585-24ef-405d-8220-1ff654a47064

  46. כך טען מנחם בגין בישיבת הכנסת הראשונה ב-1950: "במה בחרנו? בבית נבחרים? בפרלמנט רגיל? בבית מחוקקים רגיל? הלכנו לבחירות לבחירות לאסיפה מכוננת…. החובה שהוטלה עליכם היא אחת: לחוקק חוקה, ואחר כך להתפזר ולערוך בחירות חדשות… כולכם הלכתם לבחירות לאסיפה המכוננת… ואף אחד מכם לא גילה לעם שלא תהיה חוקה." https://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=16576&kwd=6854

  47. "בן גורין: דמותו של מנהיג" מאת אניטה שפירא, ע"מ 155

  48. הפסקה הזאת מבוססת, שלא לומר מועתקת, מטור מופתי מאת ליין גרין שפורסם באקונומיסט. הוא בוודאי ביטא זאת טוב ממני: https://www.economist.com/culture/2023/11/23/euphemism-and-exaggeration-are-both-dangers-to-language

  49. https://worldpopulationreview.com/countries/palestine-population

  50. https://journals.sagepub.com/doi/10.1177/17456916221148147